21.3.2014 maraah-magazine.co.il
פעמוני אזהרה
אפרים זורוף

שכתוב ההיסטוריה של שואת היהודים במזרח אירופה  מתנהל מתחת לרדאר, ידוע עליו מעט, מדברים עליו עוד פחות, ומעל לכל – אינו זוכה לתגובה הולמת, לא אצלנו ולא בעולם.

רקע היסטורי

בכל מדינה שכבש הרייך השלישי וכן במדינות שהיו בעלות-ברית של הנאצים, ניסו הנאצים לגייס תומכים ועוזרים מקומיים. למדיניות זו היו שלושה טעמים – האחד אידיאולוגי ושניים לוגיסטיים, או פרקטיים. הסיבה האידיאולוגית הייתה שהנאצים רצו להראות לעולם שכולם, ולא רק הגרמנים והאוסטרים, תומכים בצעדיהם נגד היהודים, שכולם מסכימים עם הפתרון הסופי וכולם פועלים להגשמתו.

   הסיבה המעשית האחת הייתה מחסור בכוח אדם. כל מי שגויס לעזור לנאצים – ויש לציין כי מרבית משתפי הפעולה עם הנאצים היו מתנדבים, ולא היה צריך לכפות עליהם את הגיוס – שחרר בכך גרמנים או אוסטרים למשימות אחרות, והושיט בכך עזרה חשובה. הסיבה המעשית השנייה, שהייתה גם בעלת מימד לוגיסטי, הייתה נעוצה באי-ידיעתם של הגרמנים את השפה ואת הגיאוגרפיה של הארצות שבהן עמדו לבצע רצח עם, ומובן שעזרה מקומית הייתה בעלת חשיבות קריטית מבחינה זו.

   האמת העצובה היא שהנאצים הצליחו מבחינה זאת בכל אחת ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי, או שהייתה בעלת-ברית של הנאצים, ומאות אלפי מתנדבים התנדבו לסייע להם. אפילו בדנמרק למשל, בעלת התדמית של מדינה שהתנגדה לפתרון הסופי והתנגדה לנאצים, הצליחו לגייס דנים מקומיים.

   להבדיל ממזרח אירופה, שיתוף הפעולה במדינות אירופה האחרות הסתיים בתחנת הרכבת. כלומר, המקומיים עזרו לנאצים לבצע את הצעדים הראשונים נגד היהודים – אם בהגדרת מיהו יהודי, אם בגזילת רכוש יהודי, מניעת היהודים מלהרוויח את פרנסתם, ריכוזם במקומות מסויימים וגם מעצרם, ובסופו של דבר בהעלאת על רכבות להישלח להירצח למקום אחר. אין בדברים אלה כדי להמעיט בחשיבותם של המעשים האלה, שהם ללא ספק בגדר סיוע לרצח במובן הפשוט והברור ביותר. אך משתפי הפעולה במערבה של אירופה, בצפונה ובדרומה – בצרפת, הולנד, יוון, נורווגיה, איטליה וכולי – לא התבקשו לרצוח את היהודים שלהם. הרצח בוצע מחוץ לארצות האלה. היהודים נשלחו למחנות המוות בפולין ושם נרצחו.

   במזרח אירופה המצב היה שונה לגמרי. שם, במספר מדינות חלק גדול ממשתפי הפעולה שולבו ברצח היהודים בפועל. יחידות משטרה מקומיות, יחידות אס.אס. ואחרות השתתפו באורח מלא ברצח היהודים. אי-אפשר להעלות על הדעת את היקף הרציחות במזרח אירופה בלי לציין את השתתפותם הפעילה של ליטאים, לטבים, אסטונים, אוקראינים, בילרוסים, קרואטים ועוד ועוד. לעובדה זאת יש משמעות רבה בהבנת מצבנו כיום ובהבנת נסיונותיהן של אותן מדינות לשכתב את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד של השמדת היהודים, ולהציג נרטיב אלטרנטיבי.

 

קורבנות הפשיזם

כדי להבין את המצב היום, יש להתבונן בהיסטוריה של מדינות אלו. לאחר המלחמה, לאחר השואה, מדינות אלו לא באמת שוחררו על ידי ברית-המועצות, אלא זכו ממנה לחיבוק דב. חלקן, כמו ליטא, לטביה, אסטוניה, בילרוס ואוקראינה, הפכו לחלק מבריה"מ, ואילו מדינות אחרות כמו פולין, יוגוסלביה, רומניה, צ'כוסלובקיה, רומניה ובולגריה, נעשו מדינות לוויין קומוניסטיות שלה. כידוע, במשך התקופה הסובייטית, המדינות הללו לא היו חופשיות להתמודד עם ההיסטוריה שלהן. כל נושא השואה – מה שנכתב בספרי הלימוד ובספרי ההיסטוריה, הקמת אנדרטאות ואיזה נושאים הקשורים למלחמה יועלו ויידונו –  היה נתון להחלטות הוועד המרכזי של המפלגה.

   לשם הדגמה, נתייחס כאן לאחד הסיפורים הידועים ביותר והוא מה שהתרחש בנוגע לאתר באבי יאר, שבו בלילה שבין ה-29 ל-30 בספטמבר 1941, נרצחו על ידי האייזנצגרופן – עוצבות המבצע של האס.דה. והסיפ"ו – והשוטרים האוקראינים למעלה מ-33 אלף יהודים בחוצות קייב. במשך השנים הראשונות שלאחר המלחמה לא היה שום ציון על אדמת באבי יאר, עד שמישהו במועצת העיר קייב הגה רעיון "גאוני" לבנות איצטדיון כדורגל דווקא שם. הרעיון לא יצא לפועל הודות לפואמה המפורסמת "באבי יאר" שכתב המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו, שבה הביע את קולם של הנרצחים, ובעקבות הפואמה נגנזה התוכנית. את האצטדיון אומנם לא בנו, ובמקומו אף העמידו אנדרטה קטנה שהכיתוב עליה מספר הרבה מאוד על גישת אוקראינה לכל הנושא: "לקורבנות הפאשיזם".

    ומה בעצם מסתירה כותרת זו? גם את זהות הקורבנות וגם את זהות הרוצחים. והסתרה זו התאימה למדיניות הסובייטית. שכן הם אף פעם לא היו מוכנים להודות שבעצם היהודים היו המטרה האידיאולוגית העליונה של הנאצים. הסובייטים רצו לספר את הסיפור של ה"מלחמה הפטריוטית הגדולה" כמלחמת עולם בין הפשיזם והקומוניזם, שהסתיימה בנצחון ה"טובים", כלומר הקומוניסטים. בבריה"מ היהודים כמובן נרדפו, ולא היה חופש דת ולא חופש תרבות. בריה"מ למעשה מעולם לא הרשתה ליהודים לחיות את חייהם כעם, וודאי לא נתנה להם הכרה מיוחדת כקורבנות השואה. לגבי זהות הרוצחים, היה מיתוס סובייטי של "אחוות העמים" בין עשרות העמים השונים שמהם הורכבה בריה"מ,  ואיך בכלל אפשר להעלות על הדעת שאחים סובייטיים אוקראינים רצחו אחים סובייטיים יהודיים?

   הפעם הראשונה אפוא שבה ניתנה לעמים אלה אפשרות להתמודד עם עברם בתקופת השואה הייתה כשבריה"מ התפרקה, והם קיבלו עצמאות ובעצם את הזכות לנהל במדינות משלהם את ענייניהם בכל התחומים. בפניהן עמדו שש משימות מעשיות בנושא השואה: הודאה באשמה, הנצחת הקורבנות, החזרת הרכוש, הבאה לדין של הפושעים שעוד לא נשפטו, תיעוד, כלומר כתיבת ההיסטוריה, וחינוך. בשלב הראשון, מסיבות מובנות, הם השליכו את כל ספרי הלימוד, ואחר כך היה עליהם לכתוב ספרי לימוד חדשים, שבהם ניתנה להם אפשרות לספר את האמת.

   במדינות אלה התגבשה ההבנה כי אם הן מעוניינות לפתוח דף חדש עם המערב, והיהודים הם חלק חשוב מאותו מערב, עליהן  איכשהו להתייחס לנושא השואה. ואכן היו כל מיני נסיונות להתייחס לנושאים האלה, אומנם בזהירות רבה, והיו אף הודאות באשמה במדינות רבות. בדרך כלל לא נעשו הודאות אלו על ידי המדינאים בבירותיהן שלהם אלא דווקא בישראל, על פי רוב ב"יד ושם". אחר כך, כששבו לבתיהם, הופנתה כלפי מדינאים אלה ביקורת קשה מאוד על אותה הודאה באשמה, שכן איך אפשר להודות במעשים כמו השתתפות ברצח?

   לעומת זאת, נושא ההנצחה עבר יחסית בקלות, והיו גם הרבה מאוד טקסים. כלומר, הם הבינו שמדובר בריטואלים הלאומיים של המערב ושיש לבכות על הקורבנות, והם עשו את זה. לא כל כך קשה לבכות על הקורבנות, בעיקר אם לא מספרים מי הפך אותם לכאלה.

 

ליטא כמשל

הנושאים שעמם התמודדותן של מדינות אלו היא קשה ביותר הם ההעמדה לדין והחזרת הרכוש. הנושא היחיד הכרוך בהגבלת זמן הוא העמדה לדין. הנושאים האחרים, בין אם מדובר בהנצחת הקורבנות או בלימוד נושא השואה, יימשכו עשרות שנים אולי אפילו מאות שנים. רכוש הרי אפשר להחזיר גם ליורשים.

   בנושא ההעמדה לדין עסקתי הרבה מאוד במזרח אירופה מטעם מכון ויזנטל, והניסיון שלנו לשכנע מדינות במזרח אירופה להעמיד לדין את הרוצחים שלהם, נחל למעשה כישלון. לא משום שלא היו פושעים להעמיד לדין. היו הרבה. חלקם ברחו לארצות אחרות מעבר לים, הרבה מהם לארצות אנגלו-סכסיות, ואפשר היה לשים עליהם יד. תיאורטית, לא הייתה בעייה להסגירם. מה שחסר היה רצון פוליטי של המדינות האלה להעמיד לדין את הרוצחים שלהן.

   נביא לדוגמה מדינה כמו ליטא. בליטא חיו עם הכיבוש הנאצי 220 אלף יהודים. מתוכם נרצחו 212 אלף, כלומר96.4 אחוז מהיהודים. אי-אפשר להבין נתון זה, שהוא הגבוה ביותר באירופה, (פרט לאסטוניה, ששם היו רק 1,000 יהודים) בלי להבין את היקף שיתוף הפעולה של הליטאים עם הנאצים. ראשית, כל המשתתפים הליטאים ברצח היו מתנדבים. לא הייתה שום כפייה על אנשים להצטרף. שנית, שיתוף הפעולה הקיף את כל רבדי החברה הליטאית. כלומר, אין אמת בטענת הליטאים היום כי "היו לנו כמה משתפי פעולה, אבל אלה באו מִשולֵי החברה, חוליגנים". שיתוף הפעולה בא מרבדים שונים: האינטילגנציה, הכמורה, הרופאים, המורים, הווטרינרים, הרוקחים, וגם – החוליגנים.

   דבר נוסף שאפיין את הליטאים היה אכזריותם האיומה. היו מקרים רבים מאוד שלפני הרציחות התעללו הליטאים נוראות ביהודים, במיוחד ביהודים בעלי משרות, כמו רבנים או בעלי תפקידים אחרים, ובכל זה התגלה מימד של לאומיות ליטאית. אביא כאן רק סיפור אחד מרבים. כמה ימים אחרי שפלשו הנאצים לליטא, היו קבוצות של אנשים שלקחו את החוק לידיהם, שכונו "בעלי הסרט הלבן". חלקם היו ותיקי הצבא הליטאי ואחרים שהיו חברים בקבוצות לאומיות אחרות. באותו מקרה הם תפסו 52 יהודים, זכרים, הביאו אותם למוסך באמצע קובנה ושם רצחו אותם בשתי צורות. או במוטות ברזל, או החדירו לפיותיהם מטפים לכיבוי אש, פתחו את המים ופוצצו להם את הבטן. כל זה התנהל לעיני קהל ענקי של גברים, נשים וילדים שמחאו כפיים עם כל יהודי שנרצח. כשהומת היהודי ה-52, מישהו הוציא אקורדיון והתחיל לנגן את ההמנון הליטאי, וכולם הצטרפו לשירה. התשובה לשאלה מהו הקשר בין ההמנון הליטאי לרצח 52 היהודים האלה היא פשוטה: האנשים שביצעו רצח זה ואלפים רבים כמוהם ראו ברצח היהודים מעשה פטריוטי, שבאמצעותו הם מצילים את ליטא ועוזרים לעם הליטאי.

   בשנים האחרונות, מאז שהמדינות האלה התקבלו לאיחוד האירופי ולנאט"ו, היחס בהן לשואה ולנושאים הנלווים לה התדרדר מאוד, ולא רק בליטא. המצב חמור במיוחד בארצות הבלטיות וגם במדינות כמו הונגריה, בולגריה ועוד. הביטוי הטוב ביותר להתדרדרות זו הוא מסמך שנקרא "הצהרת פראג", שב-3.6.2008 חתמו עליה 33 מדינאים ואינטלקטואלים, כמעט כולם ממזרח אירופה, שקראה למעשה להשוות בין הקומוניזם והנאציזם. יש ב"הצהרת פראג" שלוש דרישות. דרישה ראשונה היא לחבר מחדש את כל ספרי ההיסטוריה באירופה ברוח השוויון בין הקומוניזם והנאציזם. דרישה שנייה היא להקים מוסד שייקרא: "המכון לזיכרון ומצפון", שיחליף למעשה את "יד ושם", ויהיה גם מוזיאון. המכון יספר את הנרטיב השקרי של תולדות מלחמת העולם השנייה ואחריה, ויספר על פשעי הקומוניזם, כאילו הם שווים בדיוק לפשעי הנאצים. ודרישה שלישית היא לקבוע יום זיכרון משותף לכל קורבנות המשטרים הטוטליטריים, ומדובר כמובן בקורבנות הקומוניזם והנאציזם. התאריך שנבחר ליום הזיכרון הוא ה-23 באוגוסט, לציון 23.8.1939 – התאריך שבו נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לאי-לוחמה בין בריה"מ לגרמניה הנאצית. המסר שניסו חותמי ההצהרה להעביר הוא שבעצם בריה"מ אחראית באותה מידה לטרגדיה האיומה של 50 מיליון נרצחים, ממש כמו גרמניה הנאצית. הם משווים את אותה מדינה שבנתה, תכננה והפעילה את בית החרושת הגדול ביותר בתולדות האנושות לרצח המוני, עם מדינה שצבאה שחרר את אותו בית חרושת למוות והפסיק את הרצח.

   לא קשה לשער כמה זמן יחזיק מעמד יום השואה אם בסופו של דבר תתקבל ההצעה שב"הצהרת פראג". הרי ה-23 באוגוסט הוא יום יותר אוניברסלי ומתייחס ליותר קורבנות. אומנם הרעיון שבהצהרה תופס כותרות רק במזרח אירופה, ומחוץ למזרח אירופה כמעט אף אחד אינו מתייחס אליה. אך זוהי בדיוק הבעייה, שכן מי שהיו אמורים להילחם נגד התופעות האלה, למשל בישראל ובארצות-הברית, בינתיים שותקים מסיבות פוליטיות. יש לנו אינטרס לקיים יחסים טובים עם מדינות מזרח אירופה, שבשנים האחרונות לא התעניינו בגורלם של הפלסטינים, או לפחות לא הציקו לנו בנושאים אלה, בעוד שנושא השואה קיבל אור ירוק כשייך להיסטוריה בלבד.

   אלא שאין מדובר רק בהיסטוריה. העניין הזה הוא בנפשנו, היות שמדינות אלו מבקשות בסופו של דבר לערער או להרוס את המעמד של השואה כמקרה יחודי של רצח עם, ויש לכך השלכות רבות. אחת מהן היא שיקשו עלינו בעתיד בכל הנושא של הנצחת השואה וחינוך בנושא השואה ויערערו למעשה את אחד הנרטיבים המכוננים של החיים היהודים במאה ה-20'.  אך מעבר לכך, ככל שמתחזקת במדינות שהיו בעבר מעבר למסך הברזל המגמה לטשטש את ההבדל בין השואה לבין תופעות אחרות, כך מתרבים האירועים האנטישמיים באותן מדינות, אם של חילול בתי-קברות יהודיים, התקפות על מוסדות יהודיים ועל יהודים שעדיין חיים בהן.

 

* מבוסס על הרצאה בנושא: "אנטישמיות חדשה במזרח אירופה: המאמצים לשכתב את ההיסטוריה של השואה", שניתנה (27.1.2014) במסגרת אירוע פתיחת התערוכה "פעמוני אזהרה – 120 שנה לפרשת דרייפוס", שהוצגה במרכז מורשת מנחם בגין.

 

maraah-magazine.co.il