קלאס קארל פאבר, הולנדי בן 90, מזדקן לו בנחת בעיר שלווה ליד מינכן • במלחמת העולם השנייה שירת כקצין אס.אס אכזרי והיה המוציא להורג במחנה וסטרבורק • לאחר המלחמה נתפס בהולנד ונידון למוות, אך עונשו הומתק למאסר עולם; ב-1952 ברח מהכלא, עבר לגרמניה והפך לאזרח מכוח חוק שחוקק היטלר • מאז, הגרמנים מסרבים להסגירו להולנד • צייד נאצים, עורך דין ירושלמי ועיתונאי הולנדי מנסים בשנים האחרונות להחזיר את פאבר לכלא ומנהלים מירוץ נגד הזמן • ומדינת ישראל? היא שלחה לגרמניה מכתב

גרמניה, אפריל 2012. בפארק המטופח במרכז העיר השלווה אינגולשטאדט שבחבל בוואריה מטיילים זוג קשישים. ג'קובה נעזרת במקל הליכה; בעלה קלאס מתהלך זקוף, צעדיו קלים. הוא בן 90. פנסיונר של יצרנית המכוניות אאודי, המנהל חיי רווחה כלכליים ורווה נחת משלושת ילדיו ומנכדיו המתגוררים לא רחוק. בריאותו מצוינת. השכנים מתארים אותו כאדם אדיב, מנומס ומלא ביטחון. השניים נעצרים לנוח על אחד הספסלים.

* * *

הולנד, יוני 1940. חודש לאחר הכיבוש הנאצי מתגייס לשורות האס.אס קלאס קארל פאבר (18), בן למשפחה נציונל-סוציאליסטית מהעיר הארלם שבמערב הולנד. הוא נלהב למשימה. אחרי חמישה חודשים הוא נוטש את האימונים הצבאיים ומבקש ממפקדיו לעסוק במשהו מעשי יותר. הם נענים לו: פאבר מועבר ליחידת חיסול, זונדרקומנדו פלדמאייר, שעוסקת ברצח חברי מחתרת הולנדים המתנגדים למשטר הנאצי, והולנדים שמסייעים ליהודים ומסתירים אותם. הוא הופך גם לשומר הראש של מנהיג התנועה הנציונל-סוציאליסטית בהולנד, אנטון מוסרט, ששיתף פעולה עם הכובשים הנאצים.

מאוחר יותר יתמנה פאבר לקצין בגסטאפו, ובשנים 1943 ו-1944 יפקד על ההוצאות להורג במחנה המעבר והמעצר ההולנדי וסטרבורק. במחנה הזה עברו מרבית יהודי הולנד בדרך אל מותם, ובהם גם אנה פרנק ומשפחתה. ב-1947 ירשיע אותו בית משפט הולנדי בביצוע פשעי מלחמה, ויגזור עליו גזר דין מוות.

כבר 60 שנים מתחמק פאבר מגזר דינו תחת מטריית הגנה גרמנית. בתחילת שנות ה-50 הצליח להימלט מהכלא ההולנדי, הגיע לגרמניה והשתמש שם באזרחותו הגרמנית, שהעניקה לו חסינות מפני הסגרה להולנד. הוא נמצא במקום השני ברשימת הנאצים המבוקשים של מרכז שמעון ויזנטל. את פשר שתיקתה של מדינת ישראל בעניינו יהיה קשה לפענח; לבד ממכתב אחד, שנשלח באוגוסט 2010 משר המשפטים יעקב נאמן לשרת המשפטים הגרמנית, סבין לויטהויסר-שנארנברגר, השאלות לגבי חיי החופש והנוחות שמקיים פושע נאצי מורשע נשאלות בעיקר על אדמת הולנד. מאז שנות ה-50 תובעים ההולנדים מגרמניה את הסגרתו של פאבר, אך לשווא.

אל החלל שהשאירה מדינת ישראל השותקת נכנסו שלושה אנשים, שמנהלים נגד פאבר מצוד משפטי בשם העם היהודי: ד"ר אפרים זורוף (63), מנכ"ל מרכז ויזנטל בירושלים ומי שמוגדר אחרון ציידי הנאצים; ארנולד קרסקינס (58), כתב מלחמות הולנדי לא יהודי, העומד בראש המכון לחקר פשעי מלחמה בהולנד; ועו"ד דוד שונברג (45), בן לניצולי שואה, המנהל ממשרדו הירושלמי מאבק להוצאת הצדק לאור. השלושה לא הכירו לפני כן, ורק העיוות ההיסטורי בסיפור הזה כרך אותם יחד ליעד משותף אחד: לראות את פאבר מאחורי סורג ובריח.

לידי "ישראל היום" הגיעו עשרות מסמכים ועדויות על האופן שבו הצליח פאבר לחמוק מריצוי עונשו ולהזדקן בשיבה טובה כאדם חופשי. הוא אינו הפושע הנאצי הבכיר ביותר שלא ריצה את עונשו - אלפי נאצים ששירתו כחיילים וכמפקדים בעוצבות המבצע איינזצגרופן ובמחנות מעולם לא הועמדו לדין. חלקם החליפו את זהותם וחיים תחת שמות חדשים, חלקם לא נשפטו מאחר שלא היה אפשר להוכיח את מעשיהם בהיעדר ראיות או ניצולים, וחלקם לא נתפסו בגלל אוזלת יד ועצלות. המיוחד בסיפורו של פאבר הוא העובדה שהוא נתפס, נשפט, הורשע ודינו נגזר - אבל הוא נכלא רק לחמש שנים. והוא חי תחת שמו המלא האמיתי.

"פאבר רצח עשרות, אם לא יותר", אומר זורוף. "לא ידוע כמה מהם היו יהודים, ואני גם לא עושה את החשבונות האלה במקצוע שלי, אלא מחפש צדק. הזמן הולך ואוזל, וחובה עלינו לפעול מהר. הוא בן 90. כל יום שחולף כשהוא חופשי זה עוול משווע לנרצחים, לצאצאיהם ולעם היהודי. צריך לדאוג שהוא ישלם על מעשיו עד יומו האחרון".

האח הוצא להורג, קלאס ניצל

קלאס קארל פאבר ואחיו פיטר יוהאן פאבר פעלו בצפון הולנד במסגרת הגסטאפו. הם רצחו באכזריות יהודים והולנדים שסייעו להם להסתתר. למרכז ויזנטל ידוע על ארבעה הולנדים לפחות שחוסלו בידי קלאס עצמו לאחר שהסתירו יהודים. אחד מהם - אימאן ג'אקוב ואן דן בוש, איש המחתרת ההולנדית - סיכן את חייו כדי לספק כסף, תלושי מזון ותעודות זהות מזויפות לאלפי יהודים במחבוא. באוקטובר 1944 נעצר על ידי האחים פאבר וחבריהם ליחידת סילברטאנה (Silbertanne), "כיתת המוות" של האס.אס, ונרצח בידי קלאס פאבר. ב-1978 הכיר יד ושם בג'אקוב ואן דן בוש כחסיד אומות עולם.

משפטם של האחים פאבר נערך בהולנד ב-1947. בכתב האישום נטען כי הם טבחו ללא רחמים ביהודים ובלוחמי ההתנגדות ההולנדים, אבל הראיות לא הספיקו כדי להרשיע אותם בכל עשרות המקרים שיוחסו להם. בסופו של דבר הצליחה התביעה להוכיח "רק" 22 מקרי רצח שקלאס פאבר ביצע בעצמו, במסגרת תפקידיו ביחידת החיסול ובכיתת היורים. שני האחים נידונו למוות; השופטים הגדירו אותם כ"שני הפושעים הגרועים ביותר של האס.אס".

פיטר פאבר הוצא להורג ב-1948. קלאס טען שכל מעשיו בוצעו בהשפעת אחיו הגדול, ובית המשפט המתיק את עונשו למאסר עולם. הוא התחיל לרצות את עונשו בכלא ברדה שבדרום הולנד בתחילת אותה שנה. בסוף דצמבר 1952, בחג המולד, הצליח קלאס פאבר להימלט מהכלא עם שישה קצינים נאצים נוספים. על פי ההערכות, מי שסייע להם בתכנון ובביצוע הבריחה היה ארגון הולנדי פשיסטי ששמו SOPD - Stichting Oud Politieke Delinquenten.

עוד באותו לילה הגיעו השבעה לאדמת גרמניה. הם התקבלו בברכה על ידי פקידי מכס אוהדים, שהכירו היטב את עברם וכיבדו אותם בקפה ובעוגות. השלטונות הגרמניים הסתפקו בהטלת קנסות סמליים על השבעה, עונש על חציית הגבול באופן בלתי חוקי.

פאבר החל לקיים חיי שיגרה, ללא כל הפרעה מצד רשויות החוק. בתוך זמן קצר הצליח לזכות באישרור של בית המשפט לאזרחותו הגרמנית, שהעניקה לו חסינות מפני הסגרה להולנד. את האזרחות הוא קיבל כבר ב-1943 מתוקף פקודה מיוחדת של היטלר, שאיפשרה לאזרחים זרים להפוך אוטומטית לאזרחי גרמניה עם גיוסם למנגנון הנאצי. הפעלתו האוטומטית של הנוהל אמנם נפסקה לאחר המלחמה והותנתה בהצגת הוכחות לשורשים גרמניים - אבל פאבר זייף ראיות לשורשים משפחתיים בגרמניה, ואזרחותו אושררה.

בשנת 1954 פנו שלטונות הולנד, לראשונה, אל ממשלת גרמניה וביקשו את הסגרתו של פאבר. גרמניה דחתה את בקשת ההסגרה בנימוק של מחסור בראיות. לדברי הגורמים המעורבים, אלמלא היה פאבר אזרח גרמני, דרישת ההסגרה היתה מגיעה לידי מימוש ביתר קלות.

פאבר נישא לג'קובה והם רכשו דירה באינגולשטאדט, הסמוכה למינכן. נולדו להם שלושה בנים. הוא מצא עבודה כפקיד במטה הבינלאומי של יצרנית המכוניות הגרמנית אאודי, ובסוף שנות ה-90 פרש לגמלאות.

ב-2004, לאחר לחץ מצד משפחות הנרצחים, שוב פנתה הולנד לגרמניה וביקשה את הסגרתו של פאבר, ושוב נתקלה בסירוב. בנובמבר 2010 הוציאה הולנד צו מעצר אירופי נגד פאבר, אולם כחצי שנה מאוחר יותר - במאי 2011 - קבע בית משפט גרמני כי הפושע הנאצי לא יוסגר להולנד.

"נדאג שיינעל עד סוף חייו"

המדיניות הגרמנית היתה במשך שנים לא להסגיר את אזרחיה לשום מדינה אחרת, בלי קשר למהות הפשע או להיקפו. בשנים האחרונות נרשמה התרככות במדיניות הזאת, בעקבות הקביעה של דיני האיחוד האירופי כי נאשם ברצח המסתתר באחת ממדינות האיחוד יוסגר אם תוגש לגביו בקשה ממדינה אחרת באיחוד.

כאן נכנס לתמונה ארנולד קרסקינס, כתב העיתון ההולנדי "DePers", בן למשפחה הולנדית נוצרית שמתגורר כיום בבריסל. את הדחף לרדיפת הפושעים הנאצים ירש ממשפחתו: אביו, סבו מצד אמו ודודיו עסקו במהלך מלחמת העולם השנייה בפעילות מחתרתית נגד הכיבוש הנאצי. אחד מדודיו, פיט קונינג, הוצא להורג באפריל 1945. מלבד עבודתו העיתונאית, הוא משמש יו"ר המכון ההולנדי לחקר פשעי מלחמה, העורך תחקירים בנושא פשעי מלחמה שביצעו הולנדים.

קרסקינס הוא העיתונאי שחשף את פרשת פאבר, ב-2006, כשנסע בכל רחבי גרמניה כדי לאתר את פושעי המלחמה ההולנדים האחרונים. הוא גילה שפאבר, הרוצח הגדול ביותר, הוא גם הפחות מוכר שבהם. קרסקינס הצליח להתחקות אחר כתובתו, המתין ליד ביתו בהזדמנויות אחדות וניסה לקשור איתו שיחה. פאבר מעולם לא הסכים לענות לשאלותיו.

"הגעתי אליו עם צוות צילום", אומר קרסקינס בשיחה עם "ישראל היום". "אבל הוא סירב לשוחח איתי. 'זוז מדרכי' היה הדבר היחיד שאמר כשנעמדתי לפניו. מדובר באדם שהיה משחר נעוריו נאצי מושבע, וכך הוא מתנהג גם כיום: יהיר, ללא כל חרטה על מעשיו. בגיל 90 הוא הגיע לשיבה טובה, נהנה מבריאות טובה ומתהלך זקוף. הוא מתגורר בדירה בבניין מגורים ועורך את קניותיו בעצמו".

קרסקינס זועם על גרמניה, שמנעה את הסגרתו של פאבר במשך כמעט 60 שנה. "זאת שערורייה שרק בזכות אזרחותו הגרמנית, שאותה קיבל הודות לצו של היטלר - החוק הנאצי היחיד שעדיין תקף בגרמניה - הוא לא הוסגר להולנד. אני שמח על שיתוף הפעולה שנוצר עם אפרים זורוף, שדאג לכלול את פאבר ברשימת הנאצים המבוקשים. יש לכך חשיבות לא רק בגלל מעשיו של פאבר, אלא גם כאיתות לגרמניה. אם אדם שביצע כל כך הרבה רציחות ועינויים יכול לחיות כאיש חופשי במדינת חוק כמו גרמניה - זה לא פחות מטירוף. אני מקווה שהגרמנים מהדור החדש מבינים את האבסורד שבנהלים האלה".

מאז 2006 ועד היום ממשיך קרסקינס לאסוף עדויות למעורבותו של פאבר ברציחות רבות נוספות, לבד מ-22 הקורבנות שלגביהם הורשע ב-1947. קרסקינס גם אירגן את משפחות הקורבנות לצורך הפעלת לחץ על הרשויות בגרמניה. זורוף משבח את המחויבות שלו: "אחת התופעות המעודדות שבהן נתקלתי היא האנשים הטובים, לעיתים לא יהודים, שמבקשים לעזור במצוד המשפטי אחר פושעים נאצים. הם עושים זאת ללא שום תמורה, מתוך דחף אמיתי להשגת צדק".

לפני שלושה חודשים החל בגרמניה תהליך פנימי שעשוי להביא את הסאגה לסיומה. בעקבות לחץ מתמשך של ממשלת הולנד, בעיקר בזכות מאמציו של קרסקינס, פנה משרד המשפטים הגרמני אל התובע המקומי באינגולשטאדט בבקשה לקיים לפאבר משפט מחודש. המטרה: להשית שוב את עונש המאסר על פאבר. שרי המשפטים והחוץ של הולנד פנו גם הם אל התביעה הגרמנית בבקשה להביא את פאבר לריצוי עונשו - אם לא על אדמת הולנד, לפחות על אדמת גרמניה.

בית המשפט באינגולשטאדט צפוי להכריע בשבועות הקרובים אם פאבר יוסגר להולנד, יישלח לכלא הגרמני כדי לרצות את עונשו המקורי או ימשיך לחיות את חייו כפנסיונר נטול דאגות. גורם רשמי במערכת המשפט הגרמנית צוטט בעיתונות ההולנדית כאומר: "אם עדיין לא התפנה לפאבר מקום בגיהינום, אנחנו נדאג לנעול אותו עד סוף חייו". במרכז ויזנטל מעריכים כי הסיכויים שיוסגר להולנד קלושים, אך ייתכן שיישלח לכלא הגרמני. ההולנדים חוששים כי גרמניה תגדיר את פאבר כחייל שרק מילא אחר פקודות ולכן יואשם בהריגה: על עבירת הריגה, בניגוד לרצח, חלה התיישנות, וזו שוב תפטור את פאבר מריצוי העונש.

ההגנה מטעם פאבר עשויה גם לטעון כי הוא לא יוכל לרצות עונש מאסר בשל גילו ומצבו הבריאותי. "באופן כמעט קלאסי, ברגע שסכנת מעצר מרחפת על האנשים האלה, צצות בעיות בריאות", אומר זורוף. "הם עושים מאמץ להיראות מסכנים וחולניים כדי לעורר אמפתיה בציבור והתנגדות להעמדתם לדין. אם פאבר יישלח לכלא, הוא בוודאי יערער לערכאה גבוהה יותר. אנחנו עובדים נגד הזמן".

תפקיד המדינה היהודית

השם קלאס פאבר זר לציבור הישראלי, אבל בהולנד, ובאירופה בכלל, מכירים אותו היטב. בקיץ 2010, בעקבות חשיפותיו של קרסקינס בעיתונות ההולנדית, פירסם ה"סאן" הבריטי כתבה המתארת את חיי החופש שמנהל פאבר, אז בן 88. כתב העיתון, בריאן פליין, הגיע לכניסה לבניין שבו הוא מתגורר וראה את שמו מתנוסס על לחצן האינטרקום: K. FABER. הוא מתאר את פאבר כ"קשיש חביב וממושקף, בעל שיער שיבה מטופח". פליין פנה אליו כשהוא יצא מהבניין עם אשתו; פאבר חייך ברגע הראשון, אולם לאחר שפליין הציג את עצמו, "נעלם החיוך ובמקומו הופיע מבט קר כקרח". הפושע הנאצי התעלם מהעיתונאי ההולנדי והמשיך בטיולו בפארק לצד אשתו. פליין גילה, בין היתר, כי פאבר גם נוהג במכונית גולף חדשה.

הכתבה זכתה לתהודה בבריטניה ומחוצה לה. ממשלת בריטניה אף הצטרפה לצו המעצר האירופי שהוציאה הולנד נגד פאבר.

במרכז ויזנטל מעריכים כי בשנתיים האחרונות ירד פאבר למחתרת ואינו מנהל חיים גלויים כבעבר. "אני יודע שהרסנו לו את החיים", אומר זורוף. "יש לנו עדויות שהוא חי בפחד. אני לא בטוח שהיית מצליחה למצוא אותו היום".

אחד האנשים שנדהמו לקרוא את הכתבה ב"סאן" הוא עו"ד דוד שונברג מירושלים. הוא נולד בבריטניה להורים ניצולי שואה ששרדו את המחנות בפולין ובגרמניה, והתיאורים שקרא לא נתנו לו מנוח. "זה הפתיע אותי וקומם אותי מאוד", הוא מספר. "כבן לניצולי שואה, יש לי רגישות לסיפורים מהסוג הזה. לא יכול להיות שהאדם הזה מסתובב חופשי ונהנה מהחיים, כשהעובדה שהוא נאצי נמלט לא מעניינת אף אחד. יש כאן פגיעה בערכי משפט ובערכים אנושיים. הסירוב של הגרמנים לבקשות ההסגרה מלמד שהם ממעיטים כביכול בחומרה שיש לייחס לפשעי הנאצים. אלה שנטלו חיים ממשיכים בחייהם, ואת המתים הרגו פעמיים: אם האיש הזה לא ישלם את חובו, אנחנו מוחקים מהתודעה גם את הנרצחים".

שונברג התגייס כדי לדחוף את המהלך וחבר לקרסקינס בהולנד ולזורוף בירושלים. במשרדו הירושלמי מונח ארגז מתפקע של חומרים כתובים ומצולמים העוסקים בפאבר. בסוף 2010, אחרי שגילה שמדינת ישראל לא הגישה ולו בקשה רשמית אחת בפרשה, גיבש שונברג קבוצה של יותר מ-150 עורכי דין ישראלים להפעלת לחץ על שר המשפטים יעקב נאמן. היוזמה קיבלה את התמיכה של יד ושם, מרכז ויזנטל ומרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.

חברי הקבוצה חתמו על עצומה התובעת מהממשלה לנקוט פעולות מיידיות להסגרת פאבר להולנד ולדרוש מגרמניה את מיצוי הדין עימו. עורכי הדין כתבו לנאמן: "על ישראל למחות על אוזלת היד של ממשלת גרמניה, אוזלת יד שהביאה לכך כי פושע נאצי זה חי על אדמתה בשלווה, בלי שמוצה עימו הדין על הפשעים שביצע במהלך מלחמת העולם השנייה". עורכי הדין ביקשו מגורמי השלטון בישראל להגיש לגרמניה מחאה רשמית על מחדליה בהבאת נאצים לדין, לדרוש מהגרמנים לבטל חוקים המקנים לפושעים אלה חסינות מהסגרה ולתבוע הסרה של כל מכשול משפטי (למשל התיישנות) המונע את העמדתם לדין או הסגרתם.

נאמן פנה אל שרת המשפטים הגרמנייה בבקשה לפעול למיצוי הדין עם פאבר. שונברג, אדם פרטי לחלוטין, מקיים בעניין קשר עם גורמים רשמיים במשרד החוץ ועם משרד המשפטים בהולנד. ואיפה מדינת ישראל? זורוף: "למדינת ישראל יש כנראה בעיות בוערות יותר מגורלם של פושעים נאצים כאלה ואחרים. אם המדינה היתה פועלת כמו שצריך, לא היה צורך במרכז ויזנטל. העבודה שלי נחלקת לשלושה חלקים: אני שליש בלש, שליש היסטוריון, ושליש שדולה פוליטית. לא קשה למצוא את הפושעים הנאצים, ובחלק מהמקרים לא חסרות הוכחות. אבל אם מדינת ישראל שותקת ולא אומרת מילה, אז כל ההשתדלות שלי לא שווה. היכולת של מרכז ויזנטל היא כאין וכאפס לעומת היכולת של ממשלה לפעול. אחת המטרות של מדינה יהודית היא להיאבק באנטישמיות באמצעות העמדה לדין של פושעים נאצים. לצערי, זה לא נעשה".

"יכולנו לעשות יותר"

כיצד לא נכלמו ממשלות ישראל במשך 60 השנים האלה, בכל הפגישות עם בכירי הממשל הגרמני, בכל ההצהרות המשותפות והזדמנויות הצילום המחויכות? כיצד שתקו נוכח הכתף האוהדת שהגישו רשויות השלטון בגרמניה למי שהיה חלק ממכונת ההרג, שהורשע במעשי רצח?

"כן, יש תחושה שמדינת ישראל לא עמדה על המשמר, שהיינו יכולים לעשות יותר", מודה בכיר בשירות המדינה, המעורה בפרטי הפרשה. "חוץ מהמכתב של השר נאמן לא היתה שום מעורבות של המדינה. יכול להיות שהסיבה היא שרוב הקורבנות שפאבר הורשע ברציחתם לא היו יהודים. מעבר לזה, צריך לזכור שההולנדים מעולם לא פנו לישראל בבקשה לסיוע. היום ישראל מודעת לסיפור של פאבר, נאצי מורשע שמנהל חיים נוחים, ואין ספק שמדובר בחלאת המין האנושי".

"נאצים שלא נשפטו הם סיפור לא סגור בגרמניה", אומר ל"ישראל היום" ציר ישראל בברלין, עמנואל נחשון. "רוב התיקים נמצאים בארכיב של פושעי המלחמה ולא מגיעים להשלמת ההליך המשפטי. או שהנאשמים מתו, או שהם כבר במצב שלא מאפשר את העמדתם לדין. עבור גרמנים רבים, משפט דמיאניוק בגרמניה היה סוף פסוק לנושא הזה. הם לא מעוניינים לפתוח את הדברים האלה מחדש".

נחשון מאשר כי לא קיבל שום הנחיה מהמדינה לטפל בנושא קלאס פאבר, ואני שומעת בקולו נימה של התנצלות. "ידוע לנו על קיומו של האיש. ידוע שהוא חי בגרמניה, ושהוא פושע מורשע".

פנייה ישראלית לשלטונות גרמניה בנושא פשעי מלחמה יכולה לפגוע ביחסים בין המדינות?

"אני לא חושב. להפך, יש לנו דיאלוג עם גרמניה בנושא פשעי מלחמה, והוא חלק מהיחסים המיוחדים בין המדינות".

זורוף אומר כי במקרה של פאבר, מדובר בחוסר רצון פוליטי של גרמניה להעמידו לדין. "זה עניין של משאבים ורצון. האיש הזה מנהל חיים נורמטיביים שלא מגיעים לו: אין עליו כתם חברתי, הוא התפרנס היטב, הקים משפחה. אני לא אוהב את העיסוק בשאלות איזו מכונית יש לו וכמה נכדים. האנשים האלה לא מעניינים אותי בתור בני אדם. כמו פאבר יש עשרות מקרים, ואני לא יכול להפוך כל אחד מהם לסיפור אישי. יש כאן עניין פשוט של צדק".

israelhayom.co.il