בתחילת החודש פורסם כי ההיסטוריון ד"ר
יצחק ארד, יו"ר יד ושם לשעבר, עלול להיחקר על עברו כפרטיזן
אם יגיע לליטא. ארד, שהיה בפלמ"ח והגיע לדרגת תת-אלוף כקצין חינוך ראשי בצה"ל, הוזמן לבירת ליטא וילנה, כדי להשתתף בדיוני ועדה שחוקרת את פשעי הנאצים והסובייטים
בליטא, אך העיתון הליטאי "רספובליקה" מאשים אותו בחוסר ניקיון כפיים במלחמת העולם השנייה. יתרה מזאת, גורמים מהימין
הקיצוני פנו לתובע הכללי הליטאי ודרשו לפתוח בחקירה.
אין זו הפעם הראשונה שהעיתון הליטאי מביע דעות אנטישמיות-פשיסטיות. גם אין זה סוד
ש"רספובליקה" נלחם לטובת משתפי פעולה נאצים, שבזמן שירותם בגסטאפו רצחו רבבות יהודים וכיום מסתובבים
חופשי. כעת תעמוד למבחן האובייקטיוויות השיפוטית של ליטא.
קצת היסטוריה: הליטאים, צאצאי שבטים
בלטיים, התנצרו רק בשלהי המאה ה-14. בין המאה ה-13 ל-15 התרחבה
הנסיכות הליטאית, כבשה שטחים עצומים והגיעה עד לים השחור. בתקופה
זו התחברה ליטא עם פולין והפכה לאחת המדינות הגדולות באירופה.
מדינת ליטא-פולין נכבשה בשלהי המאה ה-18 וחולקה בין שלוש מעצמות:
רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. ליטא סופחה לשלטון הרוסי-צארי. המאה
ה-20 רבת התהפוכות הביאה גם על ליטא תקופות כיבוש ועצמאות.
בסך הכל היו הליטאים תחת כיבוש רוסי (צארי וסובייטי) כ-186
שנה, ותחת כיבוש גרמני - כ-7 שנים.
היהודים ישבו בליטא כ-600 שנה. לפני
הפלישה הנאצית חיו בליטא (כולל אזור וילנה) כ-220 אלף יהודים.
לאחר השואה נשארו בחיים כעשרת אלפים (5%). רוב היהודים נרצחו
על ידי גרמנים וליטאים. יהדות ליטא פזורה כיום בעולם ומביאה
כבוד לשם "ליטא".
בתום מלחמת העולם השנייה התרחבה המגמה
הנאצית-פשיסטית בקרב הליטאים. כבר בסוף שנות ה-30 התארגנה בברלין
קבוצת ליטאים-נאצים, בהנהגת קולונל קזיס סקירפה, שנקראה "חזית האקטיוויסטים הליטאים" (LAF). במקביל פעלו בליטא הכבושה על ידי הסובייטים (מאז 1940) אנשי מחתרת מאורגנים.
עם פלישת גרמניה ב-1941 עברו יחידות LAF ראשונות את הגבול,
ובשיתוף עם המחתרת המקומית החלו ברצח העם היהודי. הרצח התפשט
לכל העיירות והערים בליטא. שרפו ובזזו, שכנים הפכו לשונאים,
הרצח התקיים ברחובות ובתוך הבתים. לא חסכו בילדים, נשים וזקנים.
כל זאת בוצע על ידי המון מתלהם ובהנהגת
הפשיסטים המקומיים ויחידות LAF, עוד לפני שגדודי הרצח הגרמנים, "איינזצגרופן", התארגנו למלאכתם המתוכננת. רק מאוחר יותר גויסו אלפי ליטאים ליחידות המאורגנות
של האס-אס והפכו לרוצחים-קלגסים של הגרמנים במסגרת "איינזצגרופן". הליטאים, ששנאו את הרוסים והקומוניסטים והתאכזבו מגרמניה הנאצית, הוציאו את זעמם
על היהודים חסרי ההגנה.
יהודי ליטא היו הראשונים לרצח וראשונים
למרד. הקריאה להתגוננות ולמרד בגרמנים יצאה מגטו וילנה, ב-1
בינואר 1942, ולאחר 20 יום קמה המחתרת (FPO). כשהתברר שלא יוכלו
בכוחותיהם הדלים וללא סיוע חיצוני לעמוד מול הגרמנים, החלה
נדידת הנוער היהודי ליערות, לביצות ולאגמים של ליטא והסביבה.
היער היה המקום היחיד שבו יכלו ללחום ולנקום בגרמנים. לאנשים
שראו את רצח הוריהם, קרוביהם וחבריהם, היתה רק משאלה אחת: להילחם
ולנקום, אך אם נגזר עליהם למות, אז עם נשק בידם.
יותר מ-1,000 איש ואשה עזבו את הגטאות,
המחנות, הערים והעיירות בליטא, והגיעו ליערות. הם התארגנו ביחידות
קרביות ולחמו כתף אל כתף עם חבריהם - הרוסים, הבלארוסים, הפולנים
וגם הליטאים.
האוכלוסייה המקומית, בדרך כלל ממוצא
פולני ובלארוסית, היתה לרוב ידידותית. את המזון, הצרכים הבסיסיים
ולעתים גם נשק, היה צריך לשאוב מהם. ברוב המקרים היתה התחשבות
הדדית בין האיכר לפרטיזן. אך היו גם אחרים. הכפרים הבודדים
שאוכלסו על ידי הליטאים (יש לציין שכל זה קרה בשטחים שהיו לפני
המלחמה תחת השלטון הפולני), היו בדרך כלל עוינים לפרטיזנים
ומאורגנים ל"הגנה עצמית" על ידי השלטון הפשיסטי.
כפרים אלה לא נלחמו נגד הגרמנים אלא
נגד הפרטיזנים. במקרים מסוימים הקימו עמדות הגנה בכניסות, הצטיידו
בנשק ויצרו מארבים. הם פגעו קשות בלחימה הפרטיזנית והיה צורך
להילחם בהם. כאשר תמה המלחמה ואותן קבוצות פשיסטיות ליטאיות
ברחו ליערות, הן מפחד הרוסים והן כהמשך למלחמתם, לא היה מנוס
מלהילחם בהם, כאשר השלטונות ציוו לאתרם.
היום, 65 שנה לאחר האירועים, זו עזות
מצח, סילוף היסטורי ובושה לעם הליטאי, לבוא ולהאשים את הפרטיזנים
היהודים ברצח ליטאים. העם הליטאי מסרב עד עתה להעמיד לדין ולהרשיע
את הרוצחים מבני עמו, שלקחו חלק בחיסול היהודים שישבו ביניהם
כ-600 שנה.
מדינת ישראל, משרד המשפטים ומשרד החוץ
חייבים להגיב לאנטישמיות ולצורה זו של הכחשת שואה. גם עמי העולם
נדרשים לומר את דברם.
haaretz.co.il
| 
