02/1/2015 musaf-shabbat.com
קילוף הבצל | אפרים זורוף
אלדד בק

דרכה של גרמניה להסרת אחריות מפשעי עברה היא על ידי היפוך התמונה – ראיית הגרמנים כקרבנות הנאציזם והצגת ישראל כפושעת נאצית בעצמה. הסרת עלה התאנה

נקודת הפתיחה של אלדד בק, שליח ידיעות אחרונות בברלין מזה שתים עשרה שנה, כלפי גרמניה דווקא הייתה יחסית חיובית. בק מספר שלפני הגעתו לברלין, לאחר שהות של כמה שנים באוסטריה – מדינה שכישלונה הכמעט־טוטלי בהתמודדות עם עברה הנאצי ברור וידוע – הוא הושפע ממאמצי גרמניה לשווק תדמית חיובית ביחס לטיפוליה בפשעי העבר ופחות או יותר האמין שהרפובליקה הפדרלית היא היום “גרמניה חדשה“. אך לא עבר זמן רב עד שהתעשת, והבחין שהדימוי החיובי שגרמניה משווקת הוא למעשה מזויף ומשמש עלה תאנה לכישלון חמור בטיפול בעברה.

סיפורו האישי של בק תופס מקום זניח בספר, שכמעט כל־כולו מוקדש לבעיה הבוערת בעצמותיו – כישלונה של גרמניה להתמודד באומץ ובכנות עם עברה הנאצי, והשפעת כישלון זה על ההידרדרות ההולכת וגוברת ביחסי ישראל־גרמניה, עד כדי סכנת ביטול מחויבותה הייחודית של הרפובליקה הפדרלית לקיומה ולביטחונה של ישראל כמדינה יהודית.

הספר הוא תוצאה של יותר מעשור של מעקב רצוף ואינטנסיבי אחרי ההתפתחויות בשני הנושאים האלה, ושל ניסיונו של בק לזהות את שורשי בעיות היסוד ביחסה של גרמניה הן עם היהודים (בעיקר אלה שגרים בגרמניה, בישראל ובארה“ב) והן עם מדינת היהודים. פעמיים הוא מצהיר, בתחילת הספר ובסופו, שאין בכוונתו להשמיץ את גרמניה, אלא להציג אותה במורכבותה, אך התוצאה היא כתב אישום חמור ביותר, המעמיד בספק רב את המיתוס של “גרמניה חדשה“ שמקיימת יחסים מיוחדים של אחריות ודאגה לשלומה של מדינת ישראל.

בק מציג בפני הקורא את מכלול הנושאים הנוגעים ליחסי גרמנים־יהודים בצורה מעמיקה ומאוד משכנעת. הוא מראה איך ההימנעות הגרמנית מהתמודדות אמיצה ומלאה עם פשעי הנאצים משפיעה לרעה על היחס ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

בק מפרט את משנתו על־ידי הצגת דוגמאות למכביר שמוכיחות את התזה המרכזית של הספר. בין הפרקים החשובים ביותר בספר אפשר למצוא דיון ביקורתי על החינוך בנושא השואה, שהוא חלקי ביותר ואינו חובה בכל בתי הספר אלא נתון להחלטה של המורים להיסטוריה; על תרבות ההנצחה הגרמנית, שרשמה הישגים אך גם עוררה התנגדות חזקה בקרב רבים, ושעיכבה למשל בשנים רבות את הקמת האנדרטה המרכזית לשואה במרכז ברלין; על הסירוב של ממשלת גרמניה להודות שעדיין קיימת אנטישמיות מושרשת ורחבת־היקף בחברה הגרמנית, שמא הודעה כזאת תפגע בתדמית של “גרמניה החדשה“; על האנטישמיות החדשה שבא לידי ביטוי בעיקר בביקורת לא־מידתית על מדינת ישראל, שבין השאר מוצגת כמבצעת פשעי מלחמה ומתוארת בתקשורת כמדינה אגרסיבית ומיליטריסטית על גבול הפשיזם, תוך השוואות מופרכות לחלוטין לפשעי הנאצים; וכן על ניסיונות של הגרמנים לפגוע בייחודיותה של השואה בדרכים שונות – על ידי טיפוח משנתה של חנה ארנדט על ה“בנאליות של הרוע“, על ידי העצמת פשעי הקומוניסטים או על ידי השוואות דמיוניות בין פשעי הנאצים למצוקתם של פליטים ומיעוטים באירופה היום.

הסכנהישראל

נדבך חשוב נוסף של הספר הוא הראיונות שבק קיים במסגרת עבודתו העיתונאית, ביניהם עם כמה מדמויות המפתח במלחמה הרעיונית שמנוהלת בגרמניה היום נגד ישראל והיהודים. בין הראיונות החשובים ביותר מבחינה זו היו אלה עם הסופרים מרטין ולצר וגינתר גראס, שניהם בעלי מעמד מיוחד בחברה הגרמנית ושניהם בין "הוגי הדעות" הביקורתיים ביותר ביחס לזיכרון השואה ולהשלכותיה על יחסי ישראל־גרמניה.

מרטין ולצר מילא תפקיד ייחודי במאמץ של דעת הקהל הגרמני להשכחת אחריותם לפשעי השואה. בנאום שנשא ב־1998 לרגל קבלת "פרס השלום" ביריד הספרים הבינלאומי של פרנקפורט, ולצר תקף את השימוש באושוויץ כ"אלה מוסרית" נגד הגרמנים. לדבריו באותו טקס, "אושוויץ אינה ראויה להפוך לאיום שגרתי שאפשר להשתמש בו בכל רגע כאמצעי הפחדה או אלה מוסרית או כתרגיל". בראיון עם בק ב־2002 הוסיף ולצר: "אם כל גרמני ייבחן וייראה על הרקע של אושוויץ, יהיה בלתי־אפשרי לומר דבר". כמו כן הכשיר ולצר את הקרקע לראיית הגרמנים כקרבנות מלחמת העולם השנייה, והגן על התזה השקרית שהגרמנים לא ידעו על השמדת היהודים, שני אלמנטים חשובים בדרך ל"נורמליות" המיוחלת ביחס לעברה של גרמניה.

גינטר גראס, זוכה פרס נובל לספרות, הדהים את הגרמנים בשנת 2006 כשהודה בספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל" שבחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה הוא שירת בשורות הוואפן ס"ס. בהתחשב בעובדה שגראס התנגד לשילובם של נאצים לשעבר בשירות המדינה, ושהתבטא נגד התחזקות כוחן של תנועות ניאו־נאציות במערב גרמניה וכן נגד האיחוד בין שתי הגרמניות מחשש להתעוררות לאומנית גרמנית, ההודאה של מי שנחשב בצדק עד לאותו וידוי מפתיע כסמכות מוסרית וערכית שתבעה מהגרמנים להתמודד בכנות ובאומץ עם עברם הנאצי – הציגה אותו כשקרן וצבוע.

לאחר מכן הוא הוסיף חטא על פשע עם פרסום שירו "דברים שחייבים להיאמר", שבו הוא הציג את ישראל כסכנה לשלום העולם, האשים אותה בכוונות להשמיד את העם האיראני והאשים את גרמניה כשותפה לפשע כשהיא בונה עבור חיל הים הישראלי צוללות גרעיניות. בראיון עם בק טען גראס שכל מי שמבקר את ישראל נופל קרבן לצנזורה היהודית המוטלת על גרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה, ודחה את ההאשמה (המוצדקת) שהפואמה נגועה באנטישמיות.

בנוסף לראיונות אלה, בק שומר מקום מיוחד לאותם ישראלים ויהודים שנהפכו ליקירי שלטונות גרמניה והתקשורת הגרמנית בגלל שירותם בהפצת המיתוס של "גרמניה החדשה". מה יכול להיות יותר משכנע מדוברים ישראלים ו/או יהודים המשוכנעים שגרמניה אכן מתמודדת בהצלחה עם עברה הנאצי ומנגד מכפישים את ישראל? למותר לציין שדוברים אלה מטעם עצמם זוכים למענקים נדיבים מממשלת גרמניה וכן מהקרנות של המפלגות הפוליטיות הגרמניות.

בק מתריע שכל התופעות האלה פוגעות קשות במרקם היחסים בין ישראל לגרמניה, למרות העובדה שהקנצלרית המכהנת, אנגלה מרקל, נחשבת בצדק כידידתה האמיצה ביותר של מדינת ישראל באירופה, והביעה ברבים לא פעם את אהדתה והבנתה לבעיותיה של מדינת היהודים. אך אפילו אצלה מזהה בק שינוי לרעה בשנים האחרונות, שבהן היא עברה מ"תמיכה מוחלטת לביקורתיות גוברת", תופעה שמשקפת את השינוי לרעה ביחס לישראל בדעת הקהל הגרמני.

הפושעים נמלטים

ספרו של אלדד בק ראוי למחמאות וחשוב שהוא יעורר בארץ דיון רציני לגבי עתיד יחסינו עם גרמניה, אך הוא איננו נקי מפגמים. אתחיל בעניין הקרוב ללבי. אם יש נושא שמוכיח בצורה הברורה ביותר את התזה המרכזית של הספר ביחס לכישלונה של גרמניה להתמודד עם עברה, הרי הוא התוצאות הדלות של מערכת המשפט הגרמנית בהבאת פושעים נאצים לדין. מספרם של מבצעי פשעי השואה שהורשעו ונענשו בגרמניה הוא כמעט אפסי לעומת מספרם של האשמים הגרמנים, וככל שעובר הזמן מתרבות הידיעות על השימוש שנעשה על־ידי שירותי הביטחון של מערב גרמניה בפושעי מלחמה נאצים נמלטים, אך נושא זה לא זכה אפילו לאזכור כלשהו בספר.

 פגם שני הוא הצגת ההתמודדות הגרמנית עם העבר בצורה מאוד חד־צדדית. בק אמנם מציין תופעות חיוביות בהקשר זה כגון ריבוי סרטים דוקומנטריים בטלוויזיה בגרמנית; מתנדבים גרמנים שמסייעים ברחבי העולם לניצולי שואה ולנפגעי הנאצים; תלמידים המנציחים קהילות יהודיות; המשך תשלומי הפיצויים; מפעל השטולפשטיינר (Stolpsteiner) – אבני הנגף המנציחות את קרבנות הנאצים סמוך לבתיהם וריבוי אנדרטאות לזכר השואה, אך עושה זאת בקצרה כאילו שאין בכך לאזן אפילו במעט את כישלונה של גרמניה בהתמודדות עם העבר. גם בניית צוללות הדולפין עבור חיל הים בקושי זוכה להתייחסות ראויה. טענותיו הרציניות של בק מספיק משכנעות והן לא היו נפגעות אילו הציג תמונה מאוזנת יותר ומרחיב על התופעות החיוביות בגרמניה.

פגם שלישי הוא העריכה הלקויה של הספר, או יותר נכון היעדר עריכה, שבא לידי ביטוי בהצגת הנושאים. במקום להציג אותם בסדר כרונולוגי הם מוצגים בצורה אקראית, ללא סדר כלשהו, כך שאי אפשר לעמוד על מגמות והתפתחויות. לכך אוסיף גם את העדרו של אינדקס נושאים ושמות.

בסיכומו של דבר, הליקויים האלה אינם מבטלים את ערכו הרב של ספרו של אלדד בק, שראוי שייקרא לא רק על ידי הציבור הרחב בישראל, אלא בעיקר על־ידי הדרג המדיני, ובמיוחד על ידי אנשי משרד החוץ. הלוואי שיכולתי לבשר שהוא גם יצא לאור בגרמניה וכבר מככב ברשימת רבי המכר שם, אך לצערי עד היום אף מו‘‘ל גרמני לא הסכים לפרסמו, כי לדברי המחבר “הם לא אהבו את הטון“.

musaf-shabbat.com